בימי ילדותנו הביקור אצל אמן היודאיקה, קולעי מוצרי הקש או יצרני המטקות, שהיו לחלק מאווירת הרחוב. אבל הקדמה הטכנולוגית והיבוא הזול מסין דחקו את בעלי המלאכה המסורתיים לשוליים ורק בודדים עוד ממשיכים במלאכתם. יצאנו למסע בדרום תל אביב בעקבות הצ'יפים האחרונים, שפותחים דלתם למבקרים ועומדים איתן כנגד הגלובליזציה … רויטל מישקובסקי
כולנו ערים לתהליכי הגלובליזציה והתגברות היבוא הזול מסין, שמשנה את פני אזורי התעשייה בערים ומתווה מציאות חדשה לנגד עיננו. היום אנחנו כבר לא מופתעים לראות חנויות סלולר בכל מקום, רגילים לרשתות במקום חנויות שכונתיות ומתרגלים לקנות אונליין: בהקלקה מהכורסא. אבל לא פעם מתגנב געגוע לימים של פעם, בהם היינו מחזיקים אסימונים בארנק ויוצאים בכל פעם למסע באזורי התעשייה של הערים, שם היו מרוכזים בעלי המלאכה המסורתיים.
חוזרים לרחוב של פעם
מיטל כץ מיטל כץ היתה מעצבת אופנה פעילה 16 שנים שהרגישה לאורך שנות
פעילותה בתחום שהיבוא מסין הולך וגובר והתחרות הפכה קשה משנה לשנה והחליטה להמציא את עצמה מחדש דרך מיזם תיירות חברתי שמעודד יצירה מקומית והמשכיות של עבודות הכפיים המסורתיות. במשך שנה הלכה מיטל לשמוע את הסיפורים האישיים של בעלי המלאכה השונים תיעדה ויצרה את בעלי המלאכה, עד שנוצר סיור הדגל שלימים קראה לו "בעקבות מקצועות שנעלמים מן העולם": "בסיור אנו מתחקים אחרי בעלי מלאכה, שנאלצו לעבור מהעולם הישן והתמים אל העולם החדש, כאשר הטכנולוגיה ממשיכה להתפתח והם נשארים מאחור, נאמנים למלאכתם", מסבירה מיטל כץ. "הסיור הינו מסע בזמן אל זיכרונות הילדות
ואנו עוצרים במקומות מרתקים, שבהם בעלי המלאכה פותחים את הסטודיו ובתי המלאכה ומספרים על התמודדותם עם התחרות הקשה מסין, מה הם עושים כדי להתאים עצמם לקצב הטכנולוגי ואיך הם בכל זאת ממשיכים להתקיים ולשווק עצמם במציאות המהירה של ימנו. זה מסמך היסטורי מרגש של עולם שהולך ונעלם". וכך אנחנו פוסעים בסמטאותיה של דרום תל אביב, העוברת בימים אלו תהליכי התפתחות מואצים באזור של פלורנטין, נגה, שפירא ויפו. בדרכנו אנו מבקרים בבית מלאכי לשלדי אהילים ואומן לתיקון כלי נשיפה, שעדיין מהווה מקור עליה לרגל לחובבי התחום. בהמשך נבקר אצל החרט והרסטורטור, נציץ למשכנם של מיצרי השופרות ונבקר אצל נילי פרדס הבובנאית, שעדיין מתקנת
בובות. אם יהיה זמן נמשיך גם למשכנו של משחזר פרטי אומנות ואומן פסיפס מעורר השראה בדרום העיר.
בעקבות המתכת האצילית
אבל אחת התחנות המרגשות בסיור, היא בפינה של אבינועם ישראלוב – אומן יודאיקה וכלי כסף, שהינו דור רביעי בארץ מצד אביב ושמיני מצד האם. אבינועם גדל בתל אביב ובילדותו עבד אצל הדודים במפעל נחושת שאז פעל ברחוב חכמי ישראל בת"א. במקום זה התוודע לראשונה אל רזי היודאיקה והחל לעבד מתכת. "באותם ימים לא הרגשתי שזה היעוד שלי", הוא מעיד ומספר כי למרות שניכר בו כישרון לדבר השלים בבגרותו מסלול תעודה והחל בלימודי רפואה
לאחר שנתיים הבנתי שזה לא המקום שלי ועברתי ללימודי משפטים" אבל התפנית הבאה הגיעה כשגיליתי את חומר הכסף" שזו מתכת"לאחר שנתיים הבנתי שזה לא המקום שלי ועברתי ללימודי משפטים" אבל התפנית הבאה הגיעה כשגיליתי את חומר הכסף" שזו מתכת אצילית ושונה לחלוטין מעיבוד הנחושת". אבינועם החל לשחק עם החומר המיוחד וכיום הוא בין הבודדים שעוד עושים יצירות גדולות וקטנות לפי הזמנה. "אני תמיד עושה שתי גרסאות לכל יצירה" שכן כל אחת מעבודותיו היא תהליך שאורך לעיתים חודשים ארוכים וקפה לוותר על אהבה שעמלת עליה כל כך הרבה זמן". בין עיצוביו ניתן לראות חנוכיות" בתים לספרי תורה" מגשים ועבודות אומנות שעשה ביחד עם האמן קדישמן" שעמו עבר מעל חמש עשרה שנה.
משפחת הקולעים
מי שאוהב את מסורות הייצור העתיקות" טרם כניסתן של המכונות התעשייתיות ומאות הסיטונאים מהמזרח" יתרגש לבקר בבית המלאכה לקליעת מוצרי קש" קלקשוז" שהקים עולה מרוסיה בשנת ארבעים וחמש (של המאה הקודמת). אב המשפחה אהרון גדליהו" שמכונה ארהל׳ה" עלה עם משפחתו ממוסקבה בגיל שלוש עשרה וכשבגר עבר כמציל הראשון בחופי תל אביב (והיה אושיה מקומית מוכרת) ובמקביל התמקצע במלאכת הקליעה. כשצבר ניסיון קנה בדמי מפתח את מה ששרד עד היום כבית מלאכה ללימוד מקצועה הקליעה. בימים ההם העסק היה משגשג ופרנס ארבעה משפחות" אך לפני שלושה עשורים נפטר ארהל׳ה בפתאומיות ואם המשפחה תפסה את מקומו. היא שימרה את מסורת הקליעה וביתה" גליה גדליהו" שגדלה על ריח הקש והעסק המשגשג פנתה לכיוון אחר בחייה. לקחו עוד כמה שנים עד שחזרה לארץ והחליטה לשמר את בית המלאכה המסורתי של ילדותה. להגדרתה" "קשה עד בלתי אפשרי להתקיים מהמקום" ומה שמחזיק את העסק הוא השילוב
בין עבודת היד הייחודית ליבוא מהמזרח. היא מעידה כי התחרות מסין החריבה עסקים רבים בישראל ורואה בכך את הסיבה שגם העסק המשגשג של אביה הצטמצם עד מאוד. אך עד היום אפשר להזמין במקום מוצרי קליעה" המיוצרים בעבודת יד תחת ידה המיומנות של גליה.
מטקות ושש בש
ויש מקומות בהם הזמן כמו עצר מלאכת. אחד מהם הוא בית משפחת דגן "טינג דונג". הם מספרים לנו שהמטקות שמשמשות אותנו בחוף הים הם בכלל המצאה ישראלית" ובבית המלאכה הקטן בשכונת פלורנטין ממשיכים לעבוד שני דורות במשפחה, פנחס בן 88 " חיים בן 56 ורועי בן 30 . הם מאוד גאים במטקות שהם מייצרים מאז שנות השבעים תחת ידיהם המיומנות. בשיחה בין מיטל כץ למשה דגן ז"ל הוא סיפר שההתחלה היתה בלימודי נגרות בבולגריה. "לאחר שעליתי התחלתי לעבוד במלון קאנטרי קלאב בצמוד לצומת גלילות. יום אחד הגיע בן של השכנים עם מטקה שבורה וביקש עזרה בתיקון. באותם ימים היינו מתקנים הכל ואחרי שראיתי שלעשות מטקות אינו דבר מסובך בניתי לעצמי זוג. כשירדתי לחוף אנשים התחילו להתלהב מהצליל הייחודי של המטקה שלי וכך מדי יום הייתי יורד עם תיק מלא במטקות ומוכר בחוף הים. השמועה עשתה לה כנפיים ולאחר שנסגר המלון החלטתי להגשים את ייעודי". העסק של דגן הלך וגדל ולפני שני עשורים הצטרף אליו אחיו פנחס (פינו) לעבודה. כיום שניהם מתנהלים בבית המלאכה לאחר שאיבדו את כושר ראייתם בגלל מחלה תורשתית והם ממשיכים לעשות הכל לבד. "אנחנו רגילים למיקום של כל החלקים" " הם מסבירים. גם כיום הם מייצרים את המטקות מחומרים ייחודיים" הכל בעבודת יד כולל חיתוך" שיוף והדבקה" אבל בעשר וחצי הם עוזבים הכל ופותחים שולחן.
